יום שישי, 29 בדצמבר 2006

ניגובים בברילוצ'ה

אולה מוצ'אצ'וס! אני ממשיך את עלילותי:
נוגה מסתדרת מצויין עם הזוג הישראלי מהסיפורים הקודמים; ואני די קצתי בתחלואים שנפלו עלי כאן (פוקון). לפיכך החלטתי להשאיר את נוגה כאן ולהמשיך לארגנטינה.
התחנה הבאה בארגנטינה היא ברילוצ'ה: עיר מפנקת הדחוסה לה בשיפוע לא הגיוני בין הרים מושלגים לאגם. ברילוצ'ה כוללת בעיקר 3 דברים: שוקולד, סטיקים וישראלים.ישנתי באכסניה עם רוב מוחלט לישראלים (קשה מאוד למצוא פה אכסניות שאינן כאלו).
הבילויים בברילוצ'ה היו מגוונים מאוד:

א. קיטורים על מזג האוויר הגשום והמעונן. המסלולים העיקריים באיזור עדיין סגורים או מעוננים עד מוות. מוי באסה.

ב. הקמת חבורות מטיילים ישראלים אד הוק (תמונה). למעשה זה נורא קל: אתה נכנס לאיזה אכסניה אקראית, פונה לאדם הראשון שאתה רואה ושואל בעברית: ¨אולי את/ה מעוניין לעשות את שבעת האגמים?¨. ¨שבעת האגמים¨ זאת לא תנוחת סקס כפי שחשבתי בהתחלה, אלא סוג של דרך נופית.















ג. טרקים. לאור א', הטרק הרב יומי היחיד שהיה לנו היה דו יומי. בהלוך הצטרפה אלינו כלבה מגניבה (תמונה). בחזור הצטרפ אלינו גשם מרגיז שהצליח לחדור את כל ההגנות שלנו. היה רטוב ומגניב.










ד. אכילה, מכל הבא לפה: סופגניות (כן, אני כותב לכם בפיגור של שבועיים), שוקולדים, ריבת חלב (זורמת פה כמו מים), גלידה, סטיקים, פסטות...




בפעם הבאה: ואמוס דרומה לאיזור הקרחונים.

















יום שלישי, 26 בדצמבר 2006

פוקון עיר הרשע

המקום - פוקון. עיר האטרקציות של צ'ילה. החלטנו להתעלק על מקומי נחמד עם שורשים סלביים, כדי שיכיר לנו את חיי הלילה המקומיים.
כראוי, התחיל הערב בפיצוציה בה תדלקנו בבירה שטעמה דומה בצורה חשודה לנוזלים של פחית לופ תקנית.
לאחר מכן, הליכה מפרכת של חצי שעה עד לדיסקוטק מקומי. הדיסקוטק הסתבר כמקום בילוי למקומיים בני 17. כזכור לחלקכם, בגיל הזה כולן רוצות מילים פשוטות ולכן הדי ג'יי מנגן להיטים כגון ¨אונו¨ ו-¨סניור דה נוצ'ה¨ שכללו פחות או יותר את המילים שבשמות השיר. לאחר 5 דקות של ריקודים, חשתי קלקול קיבה אקוטי מכיוון הבטן - הבירה עשתה את שלה. ברחתי לשירותים.

בשירותים: הרבה נוער, חלקו משתמש במשתנה אך רובו משתמש במראה כדי לישר את התסרוקת; ברז שנותן זרזיפ קבוע תוך התעלמות עיקשת מסיבוב הידיות; ואאורקה! שני תאי שירותים - אך מה זאת? בלי מושבי אסלה, בלי נייר טולאט, ובעיקר בלי דלתות. בלית ברירה כרעתי מעל אחת האסלות ושילשלתי... תוך הקפדה על אשרת פנים מכובדת בעיני העוברים והשבים.

המשך הלילה והיום שלאחר מכן כללו בעיקר גסיסה איטית בקרן זווית של החדר באכסניה.

לא כל החוויות בפוקון היו שליליות; היה גם טרק שלי, של נוגה ושל זוג שחברנו אליו, שהסתיים בקמפינג הכולל מעיינות חמים. בלילה לפני שנכסנו לשקי השינה, קפצנו למים החמים לטבילה לילית. מכיוון שהיה חושך והיה מאוד נעים, הטבילה היתה אה-לה-נטורל (אני ממליץ מאוד לנסות פעם). ומכיוון שאני לא שוכח אותכם קוראיי הנאמנים אך החרמנים, הנצחתי את הרגע במצלמתי (להלן).



יום שני, 11 בדצמבר 2006

We´re on the road to nowhere


יום ב: החלטנו לשים את פעמינו לפארק קונגיייו (בספרדית זה יותר קשה להגייה). האישה הנחמדה בטוריסט אינפורמיישן אמרה לנו שאין אוטובוס, אבל לפארק יוצא כביש אחד בלבד ואפשר לתפוס עליו רמפים לתוך הפארק.


יום ג, בוקר:הצלחנו לתפוס שני טרמפים, שלקחו אותנו רבע דרך.


יום ג, צהריים: כבר שעות שלא עבר בכביש רכב אחד. אני מנצל את ההמתנה כדי להתיידד עם עמוד עץ מקומי (בתמונה).



יום ג, אחרי הצהריים: החלטנו להתחיל לצעוד אל הפארק ברגל. הליכה בנוף נחמד מאוד, כשברקע ניתן לשמוע קללות (שלי ושל נוגה) על האישה הנחמדה מהטוריסט אינפורמיישן.


יום ג, ערב:רכב אחד עבר אבל לא טרח אפילו לעצור. החלטנו לישון בשטח. הקמנו אוהל ומדורה. שעשענו את עצמנו ביצירת בובת וודו של הרכב שלא עצר, ודקרנו אותו בצמיגים.


יום ד, בוקר:בארוחת הבוקר, חיסלנו את שארית האוכל שנשארה לנו בתיקים. עד הצהריים הספקנו להגיע אל תוך הפרק, ועצרנו ליד לגונה יפיפייה. מזל שנגמרה לי הסוללה במצלמה, כך שלא הייתי צריך להשקיע אנרגיה מיותרת בצילומים.


יום ד, אחרי הצהריים:אנחנו מחליטים על נסיגה מבוהלת באוטובוס חזרה לעיירה. בהמתנה ליציאה, פגשנו זוג ישראליים חביבים מאוד שסוחבים תיקים עצומים, רובם מלאים באוכל. החלטנו לבלות איתם את הלילה והיום הבאים.


יום ה: אני חוטף יבלת, ולפיכך אנחנו מבלים את היום הבא ברביצה ליד האגם. טרמפ מהאגדות מחזיר אותנו חזרה לעיירה.


יום שני, 4 בדצמבר 2006

נו אבלו אספניול

כשנחתתי בצ'ילה, פגשתי את נוגה -

and there was much rejoice.

לאחר יום התארגנות, התחלנו לעשות את דרכנו לכיוון פרק "שבע הספלים", כשבדרך מצטרפים אלינו שני צ'ילאנים חביבים: קוריקו, וסנט קפיטן - בתמונה.

בזכות תכנון מדוקדק, שנופל אך במעט מתכנון המלחמה בלבנון, החלטנו לחפש אתר קמפינג כשאנחנו סוחבים את המוצ'ילות המלאות (בגדים ציודים וכו). עד מהרה מצאנו את עצמנו בטיפוס תלול של קילומטר וחצי אל עבר הקמפינג. בפסגה לא היה קמפינג אלא חוות סוסים. לאחר תקשורת עם החוואי שכללה נהירות ורקיעות ברגליים החלטנו בכל זאת להקים שם אוהל.

למצער, היינו צריכים לרדת חזרה כמו כלבים, כדי להביא חלק מהציוד הכבד מדי שהטמנו בדרך. למזלנו, לפני שהתחלנו לעלות בפעם השניה נאספנו ע"י ג'יפ שכלל 2 משפחות שמחות, 3 ילדודס, וצ'ילאני שמבין טיפה אנגלית! באמצעות הספרדית העילגת של נוגה ושלי, הצלחנו להתחבר איתם, מה שאיפשר לנו להקים מחנה בחצר של בית הקיץ שלהם באותו ההר - ולהותיר את החוואי לערב אינטמי ומפנק עם הסוסים שלו. בערב כבר הוזמנו לאסאדו (על האש גרדנה) ולפיסקו-קולה (אלכוהול גרנדה גרנדה) ולמחרת בילנו את היום בבריכה שלהם ובמשחקי כדור עם הילדים.
בתמונה ניתן לראות את הצ'ילאנים החביבים והרבה בשר. הילדה החמודה שבתמונה רימתה באופן שיטתי אותי ואת אחיה במשחק דיסקיות, ובמקביל שמרה על אחיין בן שנתיים - מה שמזכה אותה במועמדות למיס טרופיקנה, וכנראה גם לנשיאות צ'ילה בעתיד.


בואנוס עיר החטאים

אולה מוצ'אצ'וס! להלן תמצית אירועי הטיול עד כה.
בואנוס איירס: הגעתי משדה התעופה ישירות אל אכסניה שהומלצה באינטרנט. כמובן שהסתבר שהאכסניה היא מאורת ישראלים מצחינה מחשיש. היתרון היחידי שלה הוא בכך שהיא מתמחה בפקידות קבלה יפיפיות. אחרי שירדתי להסתובב בעיר, הבנתי שכל בואנוס איירס מתמחה בבחורות יפיפיות! פינוק.
בתמונה לפניכם ניתן לראות הפגנת מחאה ספונטנית של ארגנטינאים שמוחים על הגיעו של מולדר לעירם ,ואולי גם על זוטות נוספות כגון אבטלה.

למחרת בבוקר קמתי מוקדם כדי להספיק לטיסה לסנטיגו בצ'ילה. בזמן שאני מתארגן, אחד מוצ'ילר ומוצ'ילרית ישראליים החליטו להעמיק את הכרותם במקלחת ואחר כך במיטה. מאחר ואני מורגל במצבים מעין אלו ,ודי לחכימא, החלטתי לא להצטרף אלא להמשיך לשדה התעופה.

יום ראשון, 26 בנובמבר 2006

מיס טרופיקנה



החלטתי לנצל את הפוסט האחרון שלי בארץ, כדי להכריז על תחרות מיס טרופיקנה. אם את בחורה, נמצאת בדרום אמריקה בחודשיים הקרובים, חושבת שאת מפנקת, ויודעת לזמזם שיר אחד לפחות של מרגול, נכנסת אוטומטית לתחרות. הזוכה המאושרת תיזכה בקרמבו שאני סוחב במיוחד מהארץ, או שווה ערך (אני הייתי בונה על האופציה השניה).

ההשתתפות אסורה על עובדי תעשייה אווירית ובני משפחותיהם.

המועמדת הראשונה היא נגה (בתמונה), השותפה שלי לטיול. קצת על נוגה: היא נולדה על הר אריכה, והגיעה ברגל למחלקת יולדות בשיבא. הקילומטרוס שהיא שכחה שהיא פיסטנה, רובכם לא עושים באוטו. וזה המקסימום שאני מרשה לעצמי לצחוק עליה, כי הוא עורכת דין.

זהו. ולתשומת לב הקורא ערן: ספרתי כמה שערות יש למישמיש בשפם, ואני מצפה למצוא את כולן כשאני חוזר.

יום שני, 20 בנובמבר 2006

דרום אמריקה הנה אני בא


זהו, אריזות אחרונות ואני טס אל ה"מוי ביין" הגדול.
תוכלו לעקוב אחרי הנבחרות שבעלילותיי בבלוג. לא לדאוג, אני לא הולך לכתוב על איך "טיפסתי על הפוקו דל בוכריקו כשבדרך תצפית מופלאה על הלאגו דל קאקו" , כי זה פחות מעניין.
מצד שני, אני אשמח לספר על חוויות כגון "איך חואן וחואנה הביאו לי ריספקט", בתקווה שיהיו כאלו.
איחלתי לעצמי בהצלחה.

בתמונה - מקום בדרום אמריקה, שצולם ע"י מישהוא אחר.