יום שבת, 27 בינואר 2007

ק קר קרנ קרנבל

מסתבר שבארגנטינה יש חלקים שהם ברזיל בקטנה, מושלם עבור הישראלי הקמצן שאין לו כוח וזמן לברזיל:
ראשית כל קרנבל - מסתבר שגם לארגנטינטים יש אחד! הקרנבל מתקיים כל סופ¨שבוע בעיירה חמודה לא רחוק מבואנוס איירס, וחופים לה לרוב (אם כי על שפתו של נהר). מקום מושלם לבטן גב ועוד חלקים שונים בגופ, אני חושב שהתמונות מדברות בעד עצמן.


















וכדי להגביר את השמחה, המשכתי למפלי האיגואסו. המפלים יושבים בתוך ג'ונגל, מה שאומר שעל הדרך בין המפלים אפשר לראות בעלי חיים משמחים מאוד: איגואנות, קופים, ראקונים, ופרפרים עד אינסופ. מאידך לא ניתן לשרוץ במקום יותר מיום יומיים, מפני שההרגשה שם היא כמו בתוך סיר צ'ולנט צבאי: חם נורא, לח אינסופ, ומלא יתושים.

התחנה הבאה היא בואנוס בואנוס לכמה ימים, ואז התפנקות בניו יורק ניו יורק עם האח. היאח!






















יום שלישי, 23 בינואר 2007

יין ואבנים מתגלגלות

בפרק הקודם עוד היינו בדרום הקר. על מנת לקצר נסיעות משעממות עבורי, וימים של המתנה לבלוג עבורכם - תפסתי טיסה צפונה, ועוד אוטובוס קצר עד למנדוזה.
מנדוזה זה בד"כ שם של הרשע בסרטי סטיבן סיגל, אבל זה גם שמה של עיר תוססת מאוד בארגנטינה. כל יום וכל לילה הרחובות מלאים במאות דוכנים של אמנים, ובאלפי אנשים צעירים.
מנדוזה היא בירת היין של ארגנטינה, וכראוי למעמדה מאפשרת לך את הבילוי היחודי הבא: סיור יקבים רכוב על אופניים. המסלול די קצר ושטוח, אך האתגר העיקרי הוא לשמור על רכיבה בקו ישר ולשמור כוחות ליקב הבא. אך אל נא תחשבו כי שטחי אנוכי! כעת אני יודע להבדיל (בטעימה!) בין מלבק לקברנה, ואיך הכי כדאי לאכסן יין אדום*.

אחרי השעשוע לעיל, יצאתי אל הטרק האחרון שלי בדרום אמריקה - טיפוס לתצפית על הר אקונקגואה. על הנייר מדובר בטרק יקר (250 שקל לאישור כניסה) ומסודר מאוד. ומכיוון שלא מצאתי שותפ מתאים, החלטתי לעשות אותו לבד.
ביום של הטרק, כח עליון התערב כדי לעצרני מלבצע בהר את זממי: קמתי חולה, הריבה התפוצצה ביד, מזג האוויר היה גשמומי, והשלטים במסלול הראו זמנים ארוכים בצורה לא הגיונית. טיפסתי למעלה יחד עם המסלול כשלפתע קול רעם עז - אני מביט למעלה, ורואה סלע גדול שניתק מההר ומדרדר לו למטה. בעודי נהנה מהמחזה, עיניי קולטות חבורת ארגנטינאים צועקים ומנפנפים - מנסים לסמן שהסלע מדרדר לעברי! מזל שהאסימון נפל מהר יותר מהסלע, כי 5 שניות של ריצה באמוק הפרידו ביני לבין המחצות טוטאלית בהחלט. תמונת האילוסטרציה מבהירה היטב מאיזו סכנה ארורה ניצלתי.


המשך הטיפוס עד לקמפינג היה מטיש, עקב החולי, הגשם וחוסר בחברה. בקמפינג הבישול לקח יובלות מפני שהמצית נשבר(!) והגז בגזיה (בה השתמשתי רק פעם אחת לפני!) אזל, וכמו שאומר השיר - הכח נגמר והלב נשבר. החלטתי לוותר על המשך הטרק ולמחרת ביצעתי נסיגה מבוהלת חזרה לעיר. כמו שאומר הסמל שלי מטורוס דל פיינס (ראה פרק קודם): חוויה זה סיוט שנגמר.

* בקיבה.

יום חמישי, 11 בינואר 2007

קרחונים וקארחנות

את השבועיים האחרונים ביליתי בחלק הדרומי של פטגוניה - ארץ הקרחונים (ממש לפני שמגיעים לארץ האש, עולים קומה שנייה ומבקשים את חואן). המקום ידוע בטרקים השווים ביבשת. עשיתי פה שני טרקים עיקריים:

פריץ רוי - קרוי על שם לוקו, השותף של אחי בדירה, בשל העובדה שכואב לך בתחת אחרי שאתה מסיים אותו (עוד על פריץ בבלוג של אחי - לינק בצד ימין למטה). אחרי הטרק חגגתי את הסילבסטר במסיבה הזויה - דמיינו אותי בכוך צר עם עוד 100 מוצילרוס, קופצים ודוחפים לכל הכיוונים לצלילי בוב מארלי. יחד איתי קפצץ לו אדמונדו, אמיגו מאוסטריה בן 50 שמסתובב בכל מקום עם ברווז גומי.

הטרק הבא בתור קרוי טורוס דל פיייינו - קרוי על שם הכאב ברגליים ובגב שיש לך אחרי שאתה מסיים אותו. הטרק מצטיין בנופים מדהימים בטירוף, ובאינסוף ישראלים שעושים אותו - הפקחים של הפארק יודעים להגיד "רוצה קפה" בשתי השפות הרשמיות של האזור: עברית, ועברית עם ריש ספרדית מתגלגלת. את הטרק עשיתי יחד עם עידן, סמל לשעבר בהנדסה קרבית. כתוצאה מכך, הקצב היה רצחני, השתיקות היו רועמות, והעיקר - הוא סחב את האוהל (אם אתה קורא, תודה). כשעידן לא הסתכל, ניצלתי את ההזדמנות להשתעשע קצת עם בנות המקום.




כפינאלה לביקור באיזור, קינחתי בקצת פינגוונים. בתמונה ניתן לראות פינגוונים מבקרים בשמורה של תיירים לא ישראלים,