יין ואבנים מתגלגלות

בפרק הקודם עוד היינו בדרום הקר. על מנת לקצר נסיעות משעממות עבורי, וימים של המתנה לבלוג עבורכם - תפסתי טיסה צפונה, ועוד אוטובוס קצר עד למנדוזה.

מנדוזה זה בד"כ שם של הרשע בסרטי סטיבן סיגל, אבל זה גם שמה של עיר תוססת מאוד בארגנטינה. כל יום וכל לילה הרחובות מלאים במאות דוכנים של אמנים, ובאלפי אנשים צעירים.
מנדוזה היא בירת היין של ארגנטינה, וכראוי למעמדה מאפשרת לך את הבילוי היחודי הבא: סיור יקבים רכוב על אופניים. המסלול די קצר ושטוח, אך האתגר העיקרי הוא לשמור על רכיבה בקו ישר ולשמור כוחות ליקב הבא. אך אל נא תחשבו כי שטחי אנוכי! כעת אני יודע להבדיל (בטעימה!) בין מלבק לקברנה, ואיך הכי כדאי לאכסן יין אדום*.

אחרי השעשוע לעיל, יצאתי אל הטרק האחרון שלי בדרום אמריקה - טיפוס לתצפית על הר אקונקגואה. על הנייר מדובר בטרק יקר (250 שקל לאישור כניסה) ומסודר מאוד. ומכיוון שלא מצאתי שותפ מתאים, החלטתי לעשות אותו לבד.
ביום של הטרק, כח עליון התערב כדי לעצרני מלבצע בהר את זממי: קמתי חולה, הריבה התפוצצה ביד, מזג האוויר היה גשמומי, והשלטים במסלול הראו זמנים ארוכים בצורה לא הגיונית. טיפסתי למעלה יחד עם המסלול כשלפתע קול רעם עז - אני מביט למעלה, ורואה סלע גדול שניתק מההר ומדרדר לו למטה. בעודי נהנה מהמחזה, עיניי קולטות חבורת ארגנטינאים צועקים ומנפנפים - מנסים לסמן שהסלע מדרדר לעברי! מזל שהאסימון נפל מהר יותר מהסלע, כי 5 שניות של ריצה באמוק הפרידו ביני לבין המחצות טוטאלית בהחלט. תמונת האילוסטרציה מבהירה היטב מאיזו סכנה ארורה ניצלתי.


המשך הטיפוס עד לקמפינג היה מטיש, עקב החולי, הגשם וחוסר בחברה. בקמפינג הבישול לקח יובלות מפני שהמצית נשבר(!) והגז בגזיה (בה השתמשתי רק פעם אחת לפני!) אזל, וכמו שאומר השיר - הכח נגמר והלב נשבר. החלטתי לוותר על המשך הטרק ולמחרת ביצעתי נסיגה מבוהלת חזרה לעיר. כמו שאומר הסמל שלי מטורוס דל פיינס (ראה פרק קודם): חוויה זה סיוט שנגמר.

* בקיבה.